הדפסת כסף אינה תהליך פיזי כמו שאנשים חושבים. כשבנק מרכזי "מדפיס" כסף, הוא למעשה נותן הלוואות לבנקים מחשבון שבעצם לא קיים - יוצר כסף "יש מאין" ללא כיסוי ממשי.

המנגנון פועל כך: הבנק המרכזי מלווה כסף לבנקים בריבית מסוימת, והבנקים מלווים אותו לציבור בריבית גבוהה יותר. כך נוסף כסף חדש למערכת הכלכלית.

הבעיה היא שהמערכת דומה להונאת פונזי - אם הבנק המרכזי מדפיס 100 מיליון שקלים, הבנקים צריכים להחזיר 105 מיליון (עם ריבית), אבל הכסף הנוסף הזה לא קיים במערכת.

כדי לפתור את הבעיה, הבנק המרכזי נאלץ להדפיס עוד ועוד כסף כדי לאפשר החזרת ההלוואות, מה שיוצר מעגל אינסופי של חובות שלעולם לא ניתן לסגור.

בעבר היה גיבוי זהב למטבע - לכל דולר שהודפס היה זהב שגיבה אותו. ב1971 הופסק הקשר לזהב ונוצרה אפשרות להדפיס כסף ללא הגבלה.

כדי למנוע הדפסת כסף בלתי מוגבלת, נקבעה תקרת חוב (כמו בארצות הברית) שאמורה להגביל את כמות הכסף שניתן להדפיס.

תקרת החוב מתעדכנת כל הזמן ומועלית בעקבות דיונים פוליטיים בין מפלגות, כשההחלטה להעלאה מתקבלת תמיד ברגע האחרון כדי למנוע קריסה כלכלית.

ארה"ב חייבת להגדיל את תקרת החוב אחרת המדינה עלולה להגיע לחדלות פירעון - מצב שבו לא תוכל לשלם את חובותיה, מה שעלול לגרום לקריסה כלכלית עולמית.