הסרטון בוחן את התשואות הריאליות שניתן לצפות מהשקעה בשוק ההון, תוך התמקדות ב-S&P 500 כמדד המרכזי. ההתמקדות במדד זה נובעת מהעושר הסטטיסטי הזמין עליו ומהעובדה שרבים מהמוצרים הפנסיוניים בישראל מבוססים עליו או על מדדים דומים לו.

נתוני ההיסטוריה מראים כי התשואה הממוצעת של S&P 500 מ-1871 עד 2023 הייתה 9.1% עם השקעה מחדש של דיבידנדים, לעומת 4.6% בלבד ללא השקעה מחדש. ההפרש המשמעותי מדגיש את החשיבות הקריטית של השקעה מחדש של דיבידנדים להשגת תשואות אופטימליות.

כאשר מתאימים את התשואות לאינפלציה, התשואה הריאלית עומדת על כ-7-8% לאורך עשרות שנים. זו תשואה ריאלית משמעותית שמדגימה את הפוטנציאל הצמיחה לטווח הארוך של השקעות במדדי מניות רחבים.

השוואה בין S&P 500 למדדים אחרים מראה תמונה מורכבת: תל אביב 35 הציג ביצועים סבירים, הנאסד״ק הציג תשואות פנומנליות אך עם תנודתיות גבוהה משמעותית. הנאסד״ק היה צריך כ-13 שנים על מנת להתאושש מקריסת בועת הדוט קום בתחילת שנות ה-2000.

הניתוח של תשואות שנתיות מגלה כי ברוב השנים (מ-1928 עד 2022) היו תשואות חיוביות, עם שנים לא ספורות שהציגו תשואות של מעל 30%. לעומת זאת, מעט מאוד שנים הציגו ירידות של מעל 20%-30%.

הדגמה מרשימה של עוצמת הריבית דריבית: השקעה של 10,000 דולר בשנת 1960 הייתה מגיעה ל-620,000 דולר ללא השקעה מחדש של דיבידנדים, אך לכמעט 4 מיליון דולר עם השקעה מחדש - הפרש של פי 6!

ניתוח Rolling Returns מראה כי כל תקופת השקעה של 20 שנה (למעט אחת מ-1947) הסתיימה ברווח. החל מטווח של 15 שנים, התשואה המינימלית הייתה חיובית, והתשואה המקסימלית התייצבה סביב 20% שנתי.

המסקנה העיקרית: השקעה פסיבית במדדים רחבים לטווח ארוך, עם השקעה מחדש של דיבידנדים, מציעה פוטנציאל תשואות מרשים. ככל שטווח ההשקעה ארוך יותר, כך הסיכוי להפסד פוחת והתשואות צפויות להתכנס לממוצע.